נו, אם התשובה שלי היתה 'פֶּחָמִים' לא הייתי כותב פוסט.
פחם היא מילה תנ"כית: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ" (ישעיהו נד יו), ועוד. המילה 'פחמים' לא מופיעה בתנ"ך, אולם היא מופיעה 4 פעמים במשנה: "וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כּוֹרְתִין עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין וְלַעֲשׂוֹת כְּלִי בַרְזֶל" (שבת פרק י"ט משנה א'), ועוד. איך, אפוא, אמרו אבותינו פחם ברבים בזמן התנ"ך?
זו התשובה שלי: "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית, וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם" (תהלים יא ו). פַּחִים. כל בר דעת מבין שהסגול שבפ' היה אמור להיות פתח, אך בגלל הקמץ שאחריו הוא הפך לסגול (כדוגמת אַחַת-אֶחָת), וממילא כאשר אין קמץ כמו פה – הפתח חוזר.
זו לא המצאה שלי! כך כתוב בספר עבודת הקרבנות לחתנו של החפץ חיים ז"ל, בסימן נ"א: "…הכהן שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס להיכל עד שהוא מגיע למזבח הקטורת. היה מניח הטני בארץ לפניו, וחופן בידיו האפר והפחים מעל המזבח ונותן לתוך הטני".
רעיון מענין, ומתחילה היה נראה לי יותר שהמילה פחים בפסוק הנ"ל באה מלשון צער ומקבילה לחברתה בהמשך הפסוק "ורוח זלעפות", מלשון זעף וכעס [והביטוי היום "רוח זלעפות" לקוח מכאן ולא שיש ביטוי כזה לחוזק של רוח]. גם לגבי הפסוק "צינים פחים בדרך עיקש" מצאתי פירוש שהכוונה שהצינים – הקור המזיק, מוכן הוא לעיקש מלשון פח ומלכודת, וכן כאן ימטר על רשעים מלכודות יפלו בם.
אך בינות לחיפושים מצאתי דבר נפלא, שבמדרש רבה בראשית פרשה מא כתב מפורש בזה"ל "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית וגו', פַּחִים, גּוּמְרִים וּמְצוּדִין." ולמיטב זכרוני, ואשמח אם יתקנו אותי "גומרין" הינו פחם שמגמרים בו את המוגמר שהוא מן בושם שנמס בחום [מה שנקרא היום בערבית "בכור"] כמו שמוזכר בברכות. וא"כ המדרש מביא את שני הפירושים, פחמים ומצודות – מלכודות. וסיעתא לדבריכם.
יישר כח על העלאת הנושאים המרתקים והמענינים.
יפה! אכן פחם בארמית הוא 'גומרא', ובשר על גחלים (בישרא אגומרי) נזכר כמה פעמים בש"ס.
חידשת לי למה קוראים כך למוגמר, כנראה על שם הפחמים? סליחה, הפחים?..
אינני מסכים
המילה פחם לולא הח' הגרונית
דין הפ' בפתח
הגרונית הקמוצה הפכה את הפ' לסגול
המלה עצמה לא צריכה להתקצר
אולי המ' נוספת כמו חינם
אבל אינני רואה סבה לומר את כאן