למה כולם אומרים "להשׂיא עצה" בשין שמאלית? לעניות דעתי צריך לומר בשין ימנית.
כה הם דברי המשנה במסכת יבמות (פרק יב משנה ו): "מצות חליצה: בא הוא ויבמתו לבית דין, והן משיאין לו עצה ההוגנת לו, שנאמר: וקראו לו זקני עירו ודברו אליו". אז בעצם מחתנים אותו עם עצה? אולי כדי שלא ירצה לשאת את יבמתו? הלמדנים יאמרו שלהשיא פירושו "להעניק", כמו "והשיאנו ה' אלקינו את ברכת מועדיך". שתי תשובות בדבר:
א. יש לחלק: מצינו (במקרא) לשון נשיאה בברכה: "ישא ברכה מאת ה'", ומשם מתקני התפילה תיקנו את הנוסח הנ"ל. אך לא מצינו נשיאה בעצה.
ב. האם זה נסיון לצייר את המטרה לאחר שהחץ נורה?
ולמה בשין ימנית?
במקרא יש הרבה הַשָּׁאוֹת: "אל ישיא לכם חזקיהו", "זדון לבך השיאך", "השא השאת לעם הזה", "הנחש השיאני" – וכולם במשמעות של הטיית דעת האדם לדעה לא נכונה. יש לומר שחז"ל לא מצאו כאן בהקשר של עצה פועל יותר מתאים, ונאלצו להרחיב את הפועל ממשמעותו המקראית ולהשתמש בה במשמעות כללית של הטיית דעת האדם לדעה כלשהי, לטוב ולמוטב.
ואולי לכן הוסיפו כאן שמדובר בעצה ההוגנת לו, כי סתם השאת עצה היא רעה, כמו בסוטה כא: "איזהו רשע ערום? אביי אמר: זה המשׁיא עצה למכור בנכסים" (האם יש פה רמז לנחש שהיה ערום?)
אמת! אמת!
תמיד אמרתי זאת – והנה תמכתי יתדותי ביסודות גדולים ונאמנים!
לענ"ד, איך שלא יהיה אין מסתבר לגרוס השׁיאו עצה, מפני שלשון הַשָּׁאָה הוא ישיר כלפי האדם, ואין מקום לתלות בו תיבת "עצה".
ואין זה אלא לשון הטעיה, כמו "הנחש השיאני" שתרגם אונקלוס "חויא אטעיני". וכמובן שלא שייך לומר "הטעהו עצה", אלא לכל היותר "הטעהו בעצה".
לעניות דעתי אתה טועה במקרה הזה וכבר כתבתי את דעתי בפורום אחר
אבל בקצרה.
בכל התנ"ך לא מצינו את השורש שׁאה בלשון נתינת עצה חיובית, אלא תמיד הוא בלשון שלילית – הן בלשון פיתוי והטעייה (לא כתוב בשום מקום עצה, אלא "הנחש השיאני" – הטעני, "אל ישיא לכם חזקיהו" – אל יטעה אתכם חזקיהו) והן בלשון שממה וחורבן "עד אשר אם שאו ערים מאין יושב והאדמה תשאה שממה", לשון שואה
לכן אין שום היגיון בדבריך לענ"ד. חז"ל שטבעו את הביטוי "להשיא עצה" ידעו היטב את לשון הקודש ולא ייתכן שחשבו כדבריך אלא פשוט לי שהתכוונו משורש נשׂא, אשר סובל משמעויות חיוביות רבות
ולטענה שלא מצאו פועל יותר מתאים – מה הבעיה להשתמש בפועל לייעץ? לעוץ? לתת? אלא משיאין אשה, משיאין משואה, משיאין סכין על גבי חברתה וכו'.
אגב בכל המקרא לא נזכר לשון משיאין אשה, אלא בכתובים פעמים בודדות לשון נשיאת אשה. ומשמעות הפועל נשא הוא לקח, אז השיא הוא נתן, ולכן השיא אשה – נתן אשה, השיא עצה – נתן עצה.
(ועיין מסכת עבודה זרה פרק ב' משנה ה' – השיאו לדבר אחר, שמדברי העיקר תויו"ט שם משמע שיש חילוק בלשון בין משיא עצה לבין משיא מלשון מטעה, וככל הנראה החילוק הוא בניקוד הש' האם היא ימנית או שמאלית)
וואו! תוספות יום-טוב מפורש! יישר כח! לאחר בדיקה נמצא שהוא העתיק את דברי התוספות בע"ז לד: ד"ה השיאו. ואעתיק לכאן דבריהם הקדושים: "הִשִּׂיאוֹ. לשון 'מַשִּׂיאוֹ עצה'. ואית דגרסי 'הִשִּׁיאוֹ', ונפרש 'הטעהו', לשון 'הִשִּׁיאַנִי'", ע"כ עפ"י ניקוד היעב"ץ. והערוך (בעין משפט על המשנה, ערך סא) גרס 'הסיעו לדבר אחר', פירוש העתיקוֹ.
ואם כן, אני מה"אית דגרסי". ולא זו בלבד, אלא שאני מבקש לכבוש את 'משׁיאו עצה' תחת סברתי, ולעניות דעתי גם הא"ד בתוספות סוברים כך.
עוד כמה הערות על דבריך:
א. 'השיאו' אינו שורש ש.א.ה, ואינו כמו 'שאו ערים מאין יושב והארץ תשאה שממה', שהם כן משורש ש.א.ה.
ב. כתבת "ומשמעות הפועל נשא הוא לקח, אז השיא הוא נתן, ולכן השיא אשה – נתן אשה, השיא עצה – נתן עצה", עכלה"ק. נראה שהשיא אינו דוקא נתן, אלא דוקא גרם למישהו אחר לשאת. כדתנן: המשיא את היתומה – לא יפחות לה מחמשים זוז (כתובות פ"ו מ"ה). וכי היתומה שלו? אלא הוא גורם לחתן לשאת אותה. ומכל מקום, היכן מצינו לשון נתינה או לקיחה בעצה? לעצה שומעים, "ולא שמעת לעצתי".
והשאלה ששאלת מה הבעיה לחז"ל לכתוב 'לייעץ' או 'לתת', עליך היא קשה. למה חז"ל צריכים לכתוב נתינה בצורה שלא היתה קיימת עד כה ולא תהיה קיימת? היכן עוד מצינו נתינה בלשון 'להשיא' חוץ מעצה? האם 'משיאין משואה' ו'משיאין סכין על גבי חברתה' זו נתינה? אלא נשיאה היא הגבהה, כמו 'רם ונשא', 'ונשאו אתך את משא העם'. ונשיא הוא משמותיו של הענן, משום שהוא גבוה. וב'משיאין סכין' שמעתי פעם שהמשמעות היא כמו 'מסיעין', אבל לא מצאתי היכן.
מכל מקום, נראה ברור מלישנא קמא בתוספות כדבריך. אשריך!