מַנִּיחַ מִנְחָה

מה השורש של הפועל הִנִּיחַ? בבית הספר לימדו אותנו (ועל כל פנים, את מי ששאל) שהשורש הוא י.נ.ח. אבל למה? הרי אם כן הוא, מלה זו שייכת לגזרת נחי פ"י, וכמו חברותיה ראוי שתהיה בבנין הפעיל הוֹנִיחַ (כמו י.ש.ע – הוֹשִׁיעַ, י.ש.ב – הוֹשִׁיב)! אך מצורתה בבנין הפעיל היא דומה יותר לגזרת חסרי פ"נ.

אמנם יש יוצא מן הכלל מקובל, והוא הִזִּיעַ ששרשו י.ז.ע [דרוש מקור]. אך האם ההנחה שהניח גם הוא כזה, נכונה?

אני מפנה את הדיון: מהו שורש המלה מִנְחָה? האם היא מגזרת השלמים, על משקל מִשְׁחָה ששרשה מ.ש.ח, ואז שרשה הוא מ.נ.ח? או שהיא מגזרת נחי ל"ה, על משקל מִצְוָה ששרשה צ.ו.ה, ואז שרשה הוא נ.ח.ה? מכך ששם המסכת השגור בפי כל (ואף שאין זו ראיה גמורה) הוא מְנָחוֹת ולא מִנְחוֹת (כמו מְשָׁחוֹת ולא כמו מִצְווֹת), ניתן להניח שמנחה היא מגזרת השלמים ושרשה הוא מ.נ.ח.

וכבר מובן מה רצוני לומר, ששורש הפועל הִנִּיחַ הוא מ.נ.ח, והוא נראה כמו גזרת חסרי פ"נ משום שיש מ' בשוא נח צמודה לנ', וקשה מאד לבטא אותה, ולכן היא הושמטה והושם במקומה דגש חזק.

המנחה בבית המקדש היתה קמח עם שמן ולרוב גם מעט לבונה, המוגשת לבורא עולם ולכהנים. הכהן קוֹמֵץ קֹמֶץ מן המנחה ומעלה אותו למזבח, והשאר נאכל לכהנים. מצינו לשון הַנָּחָה בדבר שמביאים לה' ולכהנים – טנא הביכורים: וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ (דברים כו ד). הנחה זו היא כמשל מי שבא לתת מתנה למלך או שר והוא מניחו לפניו, ועל שם הנחה זו קרויה המנחה כך. בדומה לכך, הקרבן קרוי קרבן על שם שמקריבים – מקרבים אותו לה', על מנת שכביכול יאכל ממנו, ולמקריב תהיה כפרה וזכות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *