בתפילת עמידה של מנחה בשבת, בנוסח ספרד ישנן שתי גרסאות: "באהבה וברצון שַׁבַּת קדשך, וינוחו בם", או שמא "שַׁבְּתוֹת קדשך".
המשנה ברורה הביא שאומרים בערבית "וינוחו בה", בשחרית "וינוחו בו", ובמנחה "וינוחו בם". סברא אחת אומרת: כשם שבכל התפילות אומרים "שבת קדשך", כך לא נשנה רק במנחה את הנוסח לומר "שבתות". סברא שניה אומרת: הרי אומרים אנחנו "וינוחו בם", ולא ייתכן לומר "שבת".
נלמד אנו: חדא, בימים טובים אומרים אנו בכל התפילות "בשמחה ובששון מועדי קדשך". ועוד, בנוסח התפילה התימני הבלדי אומרים בשבת בכל התפילות "שבתות קדשך וינוחו בם".
נוסח אשכנז
ואולי גם ספרד קדום
וישמחו בך ישראל אוהבי שמך
וממילא שבת/שבתות
אינו נוגע
יצויין כי הנוסח המקורי האשכנזי היה "וינוחו בה", בכל ארבע התפילות של השבת, ולכן גם אמרו "שבת קדשך". ואז באו מתקני הנוסח ותיקנו ע"פ האר"י ז"ל לשנות ולומר בליל שבת "וינוחו בה", ביום השבת "וינוחו בו", ובמנחה של שבת "וינוחו בם". אלא שהאר"י ז"ל כנראה נהג לומר "שבתות קדשך" כמנהג עדות המזרח, ואילו בסידורי האשכנזים שכחו לתקן זאת. וכך יצא יצור הכלאים "שבת קדשך וינוחו בם", שאין לו כל מקום לאמירתו והוא תרתי דסתרי.