"וְלָקַחַת גם את דודאי בני" (בראשית ל טו) – ולקחת הוא פועל – בגוף נוכחת בזמן עבר.
הסבר: זה אינו שם הפועל כמו "לקחת" שבכל מקום (בראשית ד יא ועוד), אלא על משקל "וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לָחֶם" (דה"י א יד ג) – שהוא בעצם בניין קל, כמו וְאָמַרְתְּ, אך כיון שאות השורש האחרונה גרונית, השוא הנח שבה הופך לפתח (תופעה זו נמצאת גם ב"יַהַפְכוּ" לעומת "יִשְׁמְרוּ"). בפסוק בבראשית לאה טוענת לרחל: "האם מעט נחשבת לקיחתך את אישי, ועכשיו תקחי גם את דודאי בני?"
למה דוקא פה פתאום אין דגש בת' האחרונה? את זאת אין אני יודע.
פעם גם אני חשבתי לפרש כך, אך העובדה שאין דגש ושווא בתי"ו גרמה לי לחשוב שהפירוש הוא:
ו[רצונך] לקחת גם את דודאי בני, כשם פועל ולא כפועל לנוכחת, כמו ש"קחתך" היא צורת מקור ולא פועל.
אכן זהו הפירוש המקובל. מה שגרם לי להעדיף בכל זאת את הפירוש המוצע הוא החסרון במבנה של משפט התמיהה. חסר פה נשוא בצורת פועל, ושם הפועל בדרך כלל לא יכול לשמש כנשוא. מחילה שאני לא בקיא בשמות הפסוקיות ולכן אני לא משתמש בהם.
לעומת זאת, המשפט מסתדר יותר במבנה הזה: "האם קחתך את אישי זהו דבר מועט, ותקחי גם את דודאי בני?"
ומצינו מבנה כזה במקומות נוספים: "הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים, כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱלֹקָי?!" (ישעיהו ז יג). הנה מקור ואחריו פועל. ודומים לו במדבר יו ט-י ובמדבר יו יג, אלא ששם במקום מקור בתמיהה יש פועל בצירוף המילה "כִּי" לפניו.